את היום הראשון בכפרים התחלנו השכם בבוקר, הנסיעה לכפר הייתה שטופת נופים וצמחייה ירוקה, עשירה וטרופית כיסתה שטחים עצומים. לאחר כשעתיים הגענו לכפר הראשון- דאמסוואדי שבקארג'ט. כפר קטנטן, שבמרכזו כביש עפר המשמש כשדרה המרכזית. את פנינו קיבלו חבריי הכפר בטקס מסביר פנים וקישטו אותנו בשרשרת פרחים כהוקרת תודה
חלק זה במסע היה בשיתוף פעולה עם ארגון Habitat For Humanity ובמהרה התחלקנו לקבוצות עבודה ויצאנו מלווים במתורגמן מטעם הארגון לבצע סקרים ברחבי הכפר. מטרתם העיקרית של הסקרים הייתה לשוב לבתים שהארגון בנה בעבר ולבדוק האם אלו עונים על צרכיהם של התושבים. כמו כן, ביקשנו לבחון את שניתן לשפור לאחר שנחשפנו לצרכיהם האמתיים של תושבי הכפר שנים לאחר שבתיהם נבנו. הגענו לבית הראשון ותחילה קצת חששנו ולא ידענו איך יקבלו את פנינו - האם ישתפו פעולה עמנו? האם יתנו לנו להיכנס לפנימה? התיישבנו בחצר הבית והתחלנו לשאול את אם המשפחה שאלות לגביי אורח חייהם, ותנאי מחייתם וזאת נענתה בחיוב ובסבר פנים יפות. שאלנו לשמה ומי מתגורר עמה בביתה, שאלנו ממה מתפרנסת המשפחה ושאלות נוספות בכדי לקבל תמונת מצב מלאה ולהכיר את המשפחה יותר לעומק. לאחר מכן, נכנסנו לבית והתחלנו במדידות, מדדנו את אורך ורוחב הבית, את החצר, את מספר חדרי השינה וכן את מטבח הבית. נדהמנו לגלות את דלות האמצעים שהיא מציאות חייהם של התושבים. הרצפה במרבית מבתיהם של התושבים עשויה Cow Dung - גללי פרות מעורבבים עם צמחים וקש ובחלק מהבתים אין מיטות או רהיטים, ויושביהם ישנים בצפיפות האחד ליד השנייה וללא פרטיות.
מרבית המשפחות בכפר מתפרנסות מחקלאות והגברים עובדים חודשים ספורים בשנה בשדה ובשאר הזמן חיים מסיוע ממשלתי ומהמעט שהרוויחו, אב הבית יוצא לשדה עם הזריחה וחוזר אחר הצהריים, ואם הבית משכימה קום אף היא ויוצאת עם כדי נחושת גדולים, שניים או שלושה במספר לשאוב מים מהבאר המקומית. המסע אל הבאר לוקח שעות ספורות הלוך וחזור, כאשר האישה סוחבת על ראשה ליטרים רבים של מים, בתנאי מזג אוויר קיצוניים, חום רב ולחות גבוהה. את מסע זה האישה עושה פעמיים ביום.
החיים בכפר, דלים, עוני שלא ניתן להסבירו במילים. בחלק מהבתים שנכנסנו אליהם, הבקר והתרנגולות המועטים שיש בחזקתם של יושביו נמצאים תחת אותה או בצמוד לאותה קורת הגג. התנאים הסניטריים בכפר גם כן ירודים, ואם שפר על המשפחות מזלם, יהיה לצד ביתם בית שימוש קטנטן וחדרון לרחצה ובאם לא, יאלצו משפחות אחרות לצאת אל השדה או לגשת לבית השימוש המשותף שנמצא לצד הכפר
השיחות עם המקומיים היו מרתקות, כל משפחה הייתה עולם ומלואו בעבורנו, השקענו בשיחות עמם ובילינו במחיצתם שעה או שעתיים, על אף העוני הרב בו הם חיים, כמעט בכל משפחה שביקרנו דאגו להציע תה ולשלוח אותנו עם מתנה, פעם אחת קישוא, פעם אבטיח. הקפדנו לשאול כל משפחה מה חסר להם, מה היו רוצים עוד בחייהם וכל פעם מחדש נענינו באותה התשובה, "לא חסר לנו כלום". על אף החום הרב, העוני וחייהם ה"דלים" תושבי הכפר ענו תשובה זאת בביטחון מלא וטענו כי לא היו משנים דבר.
את היום הראשון בכפרים סיימנו תשושים ועייפים, בכל זאת אין אנו רגילים לתנאי מזג אוויר שכאלו. הרגשות היו מעורבים והרגשנו המומים שבשנת 2017, ישנם אנשים שחיים בעולם שכזה, לא חשופים לפייסבוק ולא מתעדים כל רגע מחייהם באינסטגרם, אנשים שמזגן לא מצנן את יומם בחום רב שכזה, שמים לא זורמים עד לבתיהם כפי שאנו רגילים. הרגשנו שאנחנו המשונים, "האדם הלבן" שעומד מהצד ומצלם את הנשים סוחבות ליטרים רבים של מים על ראשן. ברגעים האלו הרגשתי שאנחנו האומללים שבכדי להסב תחושה של משמעות לחיינו ועניין, אנו עסוקים במרדף אחר גירויים חומריים ושלמעשה אותם הכפריים פיצחו את הנוסחה לאושר אמתי, שכן הם באמת ובתמים מאושרים, הם לא יודעים מה מחכה להם מעבר לכפר והמעט שיש להם מספיק להם בכדי לחיות חיים שלמים, מלאים בתוכן ובשמחה.
את הקדמה הם בוחרים להכניס לחייהם במינונים שמתאימים להם, אין להם את הצורך ברכב צמוד לביתם, וג'יפ אחד מחריב את הקסם של הכפר, ג'יפ שנמצא בכפר לצורכי חירום בלבד. עוד ניתן למצוא אופנועים ספורים המשמשיםים לצרכי התניידות בין הכפר לעיר, שכן אמצעי התחבורה לאיזורים אלו דלילים או לא קיימים כלל
היופי שבעבודה של ארגון Habitat For Humanity בכפר הוא הקסם שמתרחש כאשר מגיעים לבנות את הבתים, תושבי הכפר מתכנסים יחדיו, ועוזרים זה לזה במה שניתן, מה שהופך אותם לקהילה אחת שלמה ומגובשת. דלתות בתיהם תמיד פתוחות במהלך היום ואלו יוצאים ונכנסים האחד מביתו של השני
