ביום השמיני והאחרון התחלנו את הבוקר בשמורת הטבע של קבוצת גודרג' (Godrej). חברה שהוקמה בשנת 1897 (לפני 120 שנה!) ע"י משפחת גודרג' ומתעסקת במגוון תחומים: נדל"ן, הנדסת תעשייה, רהיטים, מוצרי בטחון וחקלאות, ועוד. החברה ממוקמת בין 6 החברות הגדולות בהודו ועיקר מפעליה ממוקמים במהאראשטרה, בויקרולי (Vikhroli), מומביי ולכן רכשה שם שטח נדלן גדול למדי (כ-14 אלף דונם) בשנת 1943 וכחצי מהשטח (7 אלף דונם) הינו שמורת טבע של עצי מנגרוב (Mangroves), אשר החברה יכלה לפנות לצרכיה שכן השטח בבעלותה, אך היא החליטה לשמר אותו. התהייה הראשונה היא למה חברה בבעלות פרטית המחויבת לרווחים כספיים, מחליטה לשמר 50% משטחה למען שמורת טבע של עצי מנגרוב? - התשובה לכך הייתה כי למשפחת גודרג' מאוד חשוב לשמור על הסביבה למען האנשים ולכן חרטו על דגלם שגם עם העסקים שלהם, הם ישמרו על הטבע לאורך הדרך ואפילו יעבירו את החשיבות הלאה לאזרחים בכל דרך, בין אם זה אתר או אפליקציה שמלמדת על חשיבות המנגרובים או סיורים שניתן לקחת בשטח השמורה. אנחנו לקחנו חלק בסיור שהובל ע"י האקולוג מר. המאנט קרקאניס (Mr. Hemant Karkhanis) ולמדנו שהמנגרובים צומחים במים מליחים לאורך חופי מומבאי ובשפך הנהר מיתי וחיוניים לחיזוק האדמה שכן יש להם שורשים שגדלים נגד כוח המשיכה ובכך מחזיקים את האדמה יחדיו. בנוסף, עצים מיוחדים אלו משמשים כבתי גידול למגוון רחב של חיות ימיות וגם כאזורי בפר, דבר החשוב לאזור מומביי לאור השיטפונות הרבים שפוקדים את האזור מדי שנה, שיטפונות שממיטים הרס רב וגורמים לנזקים לרכוש ולקרקע

.

בהמשך לסיור הביאו אותנו לתוך שטח מפעלי גודרג'. המתחם הינו ענק ונראה כאילו השארנו את הודו מאחור: הכל היה נקי ומסודר ובכל מקום ניתן היה למצוא עובדים מסדרים את הגינות מרובות הפרחים והעצים. לקחו אותנו ישירות לגג אחד הבניינים הירוקים שהחברה בנתה (פארק IT), ע"פ התקן האמריקאי וזכה לדרגת LEED פלטינום, כאשר הבניין הינו במתכונת השכרת משרדים לחברות השונות (בדומה לWeWork). אדריכלית החברה (כן כן, יש להם אדריכלית משלהם) הסבירה לנו במפורט על כל מרכיביו של הבנין הירוק ותיארה בפרטי פרטים את בניית הגג, שיש לו יותר מחמש שכבות של חומרים לצורך בידוד ואגירת מים. אפילו בניית הגן על הגג עשויה בצורה שמי הגשם (המרובים באזור) יחלחלו וישקו את כלל הפרחים והעשבים ששתולים שם. מהגג היה ניתן לראות את בנייני המגורים של עובדי החברה שנמצאים בשטח החברה, בכדי להקל על זמני הגעה לעבודה ונוחות העובדים. חשוב לציין כי גם בניינים אלו ירוקים כדי לצמצם את טביעת הרגל הסביבתית של עובדי החברה.

בנוסף לבניינים הירוקים יש מגוון פרויקטים שקיימים במתחם. אחד המרשימים הינו מערכת מחזור מים שממחזרת 100% מהמים של הבניין(!). כחלק מהסיור, ראינו את המערכת עצמה ואת תפעולה ואכן היה מרשים לראות מערכת שלמה שכזו מתחת לבניין ללא כל הפרעה לתפקוד הבניין ועובדיו. עוד במתחם גודרג' ביקרנו בפרויקט חדש שקיים כחודשיים - מפעל למחזור פסולת בנייה ובעיקר בטון. בהודו כיום נפוץ לעשות פרויקטים בדומה לפינוי-בינוי בישראל וכתוצאה מפרוייקט כזה יש המון פסולת שעיקרה בטון. הממשלה חוקקה חוק שאין לאשר בנייה חדשה ללא פינוי של פסולת בניין מהעיר וגודרג' ראו זאת כהזמנות למחזור. כעת יש להם מפעל שלם המייצר לוחות בטון חדשים מהישנים ללא פסולת נלווית.

אחרי גודרג' הגענו לעיר ת׳אנה (Thane), הגובלת במומבאי מצפון, לפגוש את ראש העיר (Municipal Commissioner) מר. סאנג'יב ג'ייסוואל (Mr. Sanjeev Jaiswal). זוהי עיר של כ-שלושה מיליון תושבים, רבים מהם עובדים במומבאי עצמה. היא מיוחדת מכמה סיבות: מתגוררת בה הקהילה היהודית הגדולה בהודו ובנוסף, יש לה קשר הדוק עם תל אביב. ת׳אנה הופכת להיות אחת מהערים החכמות הראשונות של הודו תוך לימוד מפרויקטים של עירוניות חכמה בתל אביב ובמיוחד פרויקט ה-דיגיתל. ראש העיר היה חדור מוטיבציה לשים את העיר שלו על המפה תוך כדי קידום התושבים ומטרותיהם. ניתן היה לראות מהרגע הראשון שהוא בא לעבוד וגם ידע כל פרט על העיר שלו.

בכל עיר בהודו ובמיוחד בערי מטרופולין ישנה אוכלוסייה מיוחדת שקשה לפספס אותה והיא נהגי הריקשות. האוטו ריקשה הוא כלי תחבורה נפוץ ביותר באזור, הן בגלל מחירו והן הקלות שבה הוא יכול לעבור בתוך התנועה הסואנת (ובמיוחד בין פקקי התנועה המאפיינים כל כך את הערים הגודלות בהודו...). בכדי להבין את האוכלוסייה נפגשנו עם אחד מ120 האיגודים של נהגי הריקשות במומבאי ובמפגש הם סיפרו לנו עד כמה האיגוד דואג לנהגיו, מביטוח רכב עד לעורכי דין במקרי תביעות. פיסת מידע שהפתיעה הייתה העובדה שלא כל הנהגים בעלים של הריקשות והם בעצם יכולים להשכיר את הריקשה מהאיגוד בכדי לכלכל את עצמם.

לאחר שפגשנו את שני המגזרים הראשונים באזור מומביי (הפרטי והממשלתי), נותר רק לפגוש את המגזר השלישי. פגשנו את עמותת סאמטול (Samatol Foundation), שעוסקת בהצלת ילדים אבודים שברחו מהבית ומגיעים לתחנות רכבת ברחבי מהאראשטרה. העמותה דואגת להם בכך שהיא נותנת להם קורת גג, אוכל ושתיה ובעיקר הרגשה שלמישהו אכפת מהם. העמותה גם דואגת ליידע את המשפחה עד כמה שניתן ולהשיב את הילדים הביתה. עבודת קודש שאינה ברורה מאליה במציאות ההודית.

היום הזה הציף בי/בנו אופטימיות גבוהה, כי כל ארגון, חברה, עסק או אדם שפגשנו פעלו מתוך אכפתיות אמיתית ללקוחותיהם ולכלל האוכלוסייה איתה הם באים במגע. הייתה הסתכלות על חיי מוצר, חיי תושב ואף חיי עובד - בין אם מדובר בחברות ענק, עסקים קטנים, מלכ"רים או מוסדות שלטון. כולם פעלו מתוך אחריות תאגידית או ציבורית מרשימה, מתוך חזון ואכפתיות אמיתית - דבר מפתיע בעולמנו היום, למרבה הצער.