לאחר שלושה ימים עמוסים של ביקורים בכפרים ובשכונת הסלמס בעיר פונה, עלו בנו הרבה תהיות ושאלות נוכח התנאים וצורת החיים של התושבים המקומיים. יחד עם זאת, לא יכולנו להרשות לעצמנו לנוח על זרי דפנה ולעכל את כל החוויות שצברנו בזמן כל כך קצר נוכח העובדה שביום החמישי חתמנו את החלק הראשון של הסיור בתרומה חזרה לקהילה המקומית

.

אמנם עד עכשיו אכן תרמנו משמעותית לתושבי הכפר המקומיים בעקיפין אך הפעם הפעילות הייתה בעלת נופח פיזי יותר המגלמת בתוכה תרומה ישירה לקהילה המקומית- בניית חומת גדר בטיחות בבית ספר אשר משמש מספרים כפרים באזור. אין מדובר בגדר סורגים פשוטה כי אם בגדר לבנים אשר בנייתה דורשת עבודת צוות בין כל חברי המשלחת תוך קיום תקשורת וחלוקת תפקידים ברורה. בכך התחלקנו לשלושה צוותים מרכזיים- הראשון הופקד על ייצור הבטון על ידי ערבוב המים עם הסיד ושפיכתו למכלים. השני סחב את הבטון המוכן והלבנים לעבר מקום בניית החומה והשלישי היה אחראי על בנייתה. לקח לנו מספר דקות להבין את צורת העבודה האפקטיבית ביותר אך לבסוף הצוותים השונים עבדו בהרמוניה מושלמת כאשר כל אחד ידע מה מקומו ומה תפקידו. לצדנו עבדו מספר תושבים מקומיים אשר סייעו לנו ביצורו של המלט והנחתו על הלבנים. הם לא דיברו אנגלית אך היה יפה לראות שעל אף שהתקשורת המילולית חוותה קשיים, התקשורת הבין אישית נסקה גבהים. לא רק שהבנו אחד את השני ברמת הפקודה, גם נוצר קשר אישי ועמוק מתוך התבוננות של האחד בשני כאשר אנחנו פועלים למטרה משותפת. העבודה עצמה לא דרשה חשיבה רבה, יש להניח לבנה על לבנה, ובניהן למרוח שכבת בטון אשר תצוק אותן לכדי יחידה אחת, שמונה שורות מהוות חלק אחד בחומה. אך באותה נשימה אני יכול להגיד בלב שלם שברמה הפיזית כולנו אותגרו. הלחות במקום הייתה גבוהה מתמיד, ולאחר שעתיים, השמש, שטיפסה למרכז השמיים, החלה לתת בנו את אותותיה. בתנאים כאלה, קצב איבוד הנוזלים עולה באופן משמעותי ובלי לשים לב, ניתן בזמן קצר יחסית, להגיע למצב של עילפון. בזאת, אני יכול להגיד שלא רק שעבדנו בהרמוניה מושלמת בלבד, אלא שכל אחד מאתנו דאג שהשני ישתה בתדירות גבוהה יותר

.

הדבר חיזק לי עיקרון שלמדתי בצבא שאותו הספקתי כבר כמעט לשכוח- היכולת להגשים מטרה משותפת לא עומדת על חוזקן של רגליך בלבד, אלא על מידת תמיכתן של רגליי חבריך. אף על פי הקושי הפיזי, הערך המוסף של הפעילות שלנו עמד תמיד אל נגד ענינו, וככל שעגלי הזיעה התרבו, והשרירים התעייפו, כך המרץ עלה בהתאם והרצון שלנו לסיים את מה שהתחלנו רק גבר. באיזשהו שלב האחראים דרשו מאתנו להפסיק לעבוד לטובת מנוחה קצרה כדי לחדש את מצבורי הכוחות שלנו לעוד שעתיים עבודה- כבר לאחר עשר דקות שבנו חזרה למלאכה. לאחר ההפסקה, נוספו לעבוד לצדנו צוות הודי מטעם בנק שווצריה, אשר לקח על עצמו לבנות חלק אחר של החומה.

 

כישראלים, אחד מהדברים שיותר דוחפים אותנו לפעולה הוא תחרות. למרות המטרה המשותפת, ישר רצינו להגביר את תפוקת העבודה שתעלה על זאת של הצוות השני. על כל לבנה שהם הניחו, אנחנו שאפנו להניח שלוש, וכך באופן אבסורדי לגמרי, גילינו שתפוקת העבודה שלנו בשעה השלישית לעבודה, הייתה כפולה מזו שבשעה הראשונה. וכך, בעוד שהמטרה הראשונית הייתה לבנות שני חלקים של חומה, החלטנו שנבנה עוד ארבעה. ולאחר שסיימנו לבנות ארבעה, החלטנו לבנות שבעה. כך יצא כי השלמנו, יחד עם הצוות ההודי את כל חלקי החומה והתוצאה- חומה שלמה עומדת על איתנה, חומה שבשנים הקרובות תגן על הילדים בבית הספר מליפול לתעלה הסמוכה. בסיום הבנייה הייתה סתירה בין העולם החיצוני לבין העולם הפנימי. בעוד שמבחוץ היינו מלוכלכים, מזיעים ומותשים, בפנים שררה תחושת אופוריה וסיפוק, לא רק לאור זה שהשלמנו את המשימה בהצלחה, אלא בכך שחתמנו, עם הנחת הלבנה האחרונה, שבוע מעשיר ופורה עליו זכינו בתעודות הוקרה מטעם ארגון הביטט בטקס מיוחד ומרגש.

 

באופן מסוים, אני חושב שהבנייה אכן משקפת בצורה אלגורית את התהליך שחווינו בשבוע הראשון שלנו בכפר- כל אינטראקציה שקיימנו עם תושב מקומי, בבית וברחוב, היא כמו לבנה נוספת שהונחה אחת על השנייה אשר יצרה קיר שלם של הכרה והבנה, אך יחד עם זאת, כזה אשר מעלה הרבה סימני שאלה.